The Art and Science of Dance Movement Therapy: Life is Dance

הספריה הישראלית למחול בבית אריאלה
בשיתוף
י.ה.ת, האיגוד הישראלי לתרפיה ע"י יצירה והבעה
 
שמחים להזמינך לערב לכבוד פרסום הספר
The Art and Science of Dance Movement Therapy: Life is Dance
בעריכת שרון שייקלין והילדה ונגרובר
הוצאת  Routledge ניו יורק-לונדון, 2009
 
ספר זה כולל מאמרים ממטפלים בתנועה ומחול העוסקים, מלמדים וחוקרים את התחום בארצות שונות כגון אוסטרליה, ארה"ב, ארגנטינה, ישראל, ספרד. הוא פונה לא רק לעוסקים ישירות בטיפול בתנועה ומחול אלא גם לאנשי בריאות הנפש ולקהל הרחב המעוניין  במחול ובפסיכולוגיה.
הספר פורסם לראשונה בספרדית ונחל הצלחה רבה בארצות הדוברות שפה זו. כעת, עם פרסומו באנגלית, הוא מהווה ספר מרכזי בתוכניות לימודים בארה"ב ומקבל תגובות נלהבות מאנשי מקצוע
 
הערב מתקיים ב-28 באפריל 2010
בספריה למחול בבית אריאלה,
 שד' שאול המלך 25, תל אביב.

דיווח על האירוע אפשר למצוא כאו 

 

אנה סוקולוב בישראל. הספריה הישראלית למחול בבית אריאלה מזמינה לתערוכת צילום מאוספיה

אנה סוקולוב (1910- 2000), שמלאו השנה מאה שנים להולדתה, היא רקדנית, מורה וכוריאוגרפית יהודיה אמריקאית, שאת צעדיה הראשונים במחול עשתה בלהקתה של מרתה גראהם (1929-1939). הקריירה האמנותית המגוונת שלה התפרשה על פני שלוש ארצות-מולדת: במקסיקו היא ייסדה את להקת המחול המודרנית הראשונה – היונה הכחולה, בישראל הקימה את להקת המחול המודרני – התיאטרון הלירי, ובניו יורק יצרה ללהקות המחול שלה. בנוסף, עוצמתה ומיומנותה ככוריאוגרפית ומורה זימנו לה הצעות ליצור וללמד בארצות רבות אחרות.
קשריה של סוקולוב עם ישראל החלו עם הזמנתו של הכוריאוגרף ג'רום רובינס (Robbins) ללטש את עבודתה היצירתית של הכוריאוגרפית שרה לוי-תנאי לצורה של תיאטרון-מחול, ואת עבודתם של רקדני תיאטרון-מחול ענבל שהיו חסרי הכשרה מקצועית. מפגש זה היה לסיפור אהבה מתמשך שזרעיו נבטו גם בקהילות מחול אחרות. תלמידים שהגיעו לשעוריה מרחבי הארץ ללמוד את השיטות והסגנון של המחול המודרני האמריקאי, למדו את משמעת הריקוד המתקיימת בשעור היומיומי, בחזרות ובמופעים. "חיפוש אחר האמת" הוא המוטו שלה בתהליכי עבודתה היצירתית, שהתבססו על אלתור ואפשרו מעורבות ותרומת הרקדנים ליצירה. סוקולוב נחשבת לאמנית שיצרה, עם רינה גלוק ורינה שחם, את התפנית מסגנון מחול הבעה אירופאי למחול מודרני אמריקאי.
גולת הכותרת של פעילותה בישראל היתה הקמת התיאטרון הלירי, שבמסגרתה הועלו 4 תכניות – הראשונה ב-24 למאי 1962 והאחרונה ב-18 לספטמבר 1964. היא יצרה ללהקה 5 עבודות מקוריות: האוצר (1962) מבוסס על המחזה של י. ל. פרץ ומוסיקה של נתן מישורי, סויטה מס' 5 (1963) למוסיקה של באך, אודה (1964) למוסיקה של א. א. בוסקוביץ, ושתי יצירות למוסיקה עם מוטיבים של ג'אז שהלחין תיאו מצ'רו (Macero) – ארבעה פרקי ג'אז (1962) ואופוס 62' (1962). סוקולוב הביאה ללהקה גם יצירות ממיטב הרפרטואר הבינלאומי.
הלהקה, שהרבתה להופיע בישראל, יצרה תשתית של קהל שוחר מחול, והרקדנים הטמיעו בעבודתם עמה את גישתה המקצועית ופיתחו אמות מידה שהנחו אותם בהמשך פעילותם האמנותית. לזכותה של סוקולוב נזקפת גם העובדה שמיטב רקדניה היו הרקדנים של להקת בת-שבע החדשה.
מערכת יחסים מיוחדת היתה לסוקולוב עם להקת בת-שבע. בשנת 1973 היא העלתה תכנית שכללה את שיר למוסיקה של צ'רלס אייבס, לזכר מס' 52436 שעסק בנושא השואה למוסיקה של תדיאוש בירד (Baird) ומדבריות (1967) למוסיקה של אדגר וארזה (Varèse). שלוש שנים לאחר מכן העלתה פואמה של התעלות (1956) למוסיקה של סקריאבין במסגרת חגיגות ה-200 לעצמאות ארצות הברית, ובהמשך הציגה את יצירות המופת שלה חדרים (1955) וחלומות (1961). כנפיים (1979), סיפורה של חנה סנש, היה שיתוף פעולה בין בת-שבע 2 והתיאטרון העירוני בחיפה, וכלולות הועלה בשנת 1982.
בנוסף יצרה סוקולוב תנועה למחזמר שלמה המלך ושלמי הסנדלר (1964) למוסיקה של סשה ארגוב, ולתיאטרון-מחול ענבל את שיר השירים (1976) למוסיקה של בן ציון אורגד. ללהקה הקיבוצית היא יצרה את עם הלילה הזה (1978) בהשראת שירי לאה גולדברג למוסיקה של מרק קופיטמן, בסדנת המחול הירושלמית העלתה את סויטה לירית (1953), ולסטודיו למשחק של ניסן נתיב יצרה את התנועה למחזה לוס מראנוס (1982).

 

מחקר ואוצרות של תערוכה: ד"ר הניה רוטנברג 

התערוכה מתקיימת בין החודשים פברואר – ספטמבר 2010
בחלל הספריה למחול בבית אריאלה
שד' שאול המלך 25 תל-אביב

מה ישראלי במחול בישראל

  הספריה למחול בבית אריאלה מזמינה לערב עיון בנושא "מה ישראלי במחול בישראל" המתקיים לרגל יציאתו לאור של הספר "רב קוליות ושיח מחול בישראל" בעריכת הניה רוטנברג ודינה רוגינסקי, רסלינג 2009 .

בעקבות התערוכה

   מאת סנה פסקין/ ספרנית ספריית שער-ציון בית אריאלה

  ביום חמישי שעבר בספרית בית אריאלה נפתחה תערוכה ששינתה לי את הבנת היקום. נדמה שהתערוכה "כוראוגרפיה בברזל" חילקה לי את החיים לשניים: חיי לפני הביקור בתערוכה וחיי לאחר הביקור.  הייתי בטוחה שלא ניתן להוסיף לי מאומה על הידע שלי על ברזל. אני יודעת מבית הספר מתי האדם גילה את הברזל, מתי התחלנו להשתמש בו, אני אפילו זוכרת את המקום של יסוד הברזל בטבלה המחזורית. אבל, לראות ברזל רוקד –  לזה לא הייתי מוכנה.

 בידיים של האמן אנדריי קומנין ברזל זורם וזוהר, הברזל הופף לדומה לגומי או פלסטילינה.  עבודות של אנדרי קומנין

מדברי  חבצלת כהן-צדוק , מנהלת ואוצרת הגרפוטק הישראלי:

    הצפייה בעבודותיו באתר היתה עבורי הנאה צרופה.

   השערים, הסורגים והמעקות, משתלבים בסביבה ובנוף, מותאמים לחוץ ולפנים בהרמוניה מושלמת. הם מגוונים: דקורטיביים, פיסוליים,  מסיביים וקלילים.מסתירים ומגלים, מפרידים ומחברים ומשאירים "פתח הצצה".   הרהיטים והאביזרים, דקורטיביים ופיסוליים. המנורות, יפהפיות, כתכשיטים המשובצים זכוכית ואבני חן, ניראות כענק , עגיל או סיכת קישוט לבגד. 

   בתערוכה זו של אנדריי, "הברזל רוקד", הוא פיסול ציורי.הפיסול בקו ובחלל החל כבר בראשית המאה ה-20, בפסלים הקוביסטים, הפוטוריסטים והקונסטרוקטיביסטיים הרוסיים. ובאמצע המאה הפסלים השקופים של ליפשיץ ופסלי הברזל של פיקאסו וגונזאלס. אך פסליו של אנדריי מזכירים את פסליו של אלברטו ג'קומטי (פסל שוייצרי) ממחצית המאה, בדמויותיו הגבוהות והדקיקות, המתוחות עם הגפיים המאורכות. הדחוסות בקווים ישרים וניראות כאילו נעשו מקצף. 

   כך פסליו של אנדריי כדמויות דקיקות גמישות תנועתיות כ"חרגול".הן שומרות על שיווי משקל גם כשהן עומדות "על קצה האצבעות",כרקדנית מקצועית. יש בהן איזון אקרובטיות ורחיפה המשולבת במקובעות. הן אנושיות רכות ונשיות. פסליו אלה הם כרישום בחלל, הם מזכירים את פסלו של מיכאל גרוס "לזכר עולי הגרדום" , 1964 (45ס"מ) , על 2 מיתריו, האחד אנכי וחלק והשני נוטה כלפיו כמבקש להישען ומראהו אורגאני.

   גם הרישומים לפסל זה הם מעין קליגראפיות של צורות דמויות גזעים וענפים. למרות ממדיהם  הקטנים  של פסליו של אנדריי , הם מזכירים גם את פסלו של מיכאל גרוס "רעד" המתנשא לגובה של 10 מטר (1983), הממוקם בגן העצמאות בירושלים, המהווה מעין רישום בחלל , תנועה במרחב, מקצב וזרימה, פורץ לחלל  ונע בתוכו. וכל אלה משתלבים בפסליו של אנדריי. 

כוראוגרפיה בברזל

ספרית שער ציון בית אריאלה והספרייה הישראלית למחול מציגיםBallets Russes

 

כוראוגרפיה בברזל

 

     זה שם התערוכה שבמסגרתה מוצגות עבודותיו של האמן אנדריי קומנין בחלל הספרייה הישראלית  למחול שבבית אריאלה בתל אביב (שדרות שאול המלך 25). התערוכה תתקיים בין החודשים יולידצמבר 2009.

     העבודות שנבחרו לתערוכה קשורות לנושא של תנועה. בספרייה למחול נחקרת התנועה בעזרת אוסף ספרים, כתבי עת, הקלטות וידאו וחומרי ארכיון. אנדריי קומנין דן באותו נושא בעזרת תנועתו של הברזל החם. הפיסול, בדומה לספר או וידאו,  מסוגל לעצור את התנועה, לעבד ולשמר אותה.

     מתכת שחוממה עד אלף מעלות צלזיוס נעשית רכה וגמישה. היא מסתובבת, מסתלסלת, עושה פירואטים ופוּאֶטֶה. היא קמה לחיים. כאשר המתכת מתקררת, היא קופאת. שוב מחממים אותה. שוב היא נמלאת תנועה. וכך פעמים רבות, עד לסיום, כאשר הברזל נעצר בצעד הריקוד האחרון שלו. עכשיו אפשר לגעת בו, פסל מוטב להבין במגע יד.

    האמן אינו יוצר העתק מדויק של גוף אנושי. עיוותי צורה, מעבר המתכת ממצב צבירה מוצק לנוזלי, חיתוכים, פיתולים, דרכים שונות להלחמת החלקים החמים. אלה הן אחדות מהטכניקות שאנדריי קומנין משתמש בהן כדי לביים את סצנות הבלט שלו, שיריעות הברזל החם ממלאות בהן את תפקיד המבצעים.

     מקצוע הפיסול בברזל הוא מאוד תיאטרלי. האמן נע עם המתכת החמה, תומך בה, מכופף אותה. בית המלאכה, הסדנים, הצבת, הפטישים משמשים תפאורה, האש ומקצב הלמות הפטישים  רקע מוסיקלי.

     אנדריי קומנין נולד במוסקבה ב-1961. אמו, נטליה שבשאי, היא רקדנית ומורה לשעבר באקדמיה הרוסית לבלט. סבתו, ורה שבשאי, הייתה כוריאוגרפית ומייסדת המעבדה לריקוד יהודי שפעלה במוסקבה בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. בשנת 2008 הוצגה במוזיאון לאמנות רוסית על שם מריה ומיכאל צטלין ברמת גן תערוכה "אמזונה נשכחת של האוונגרד הרוסי",  אשר הוקדשה לוורה שבשאי.

     האמן  ממשיך במסורת הריקוד של משפחתו.

     אנדריי קומנין למד עבודה במתכת במכון לפלדה ולמסג (מוסקבה(1982-1977 , בסדנה של ולדימיר סידוֹרנֶקוֹ (מוסקבה 1987 – 1991), בסדנה של אורי חופי (קיבוץ עין שמר 1992- 1994) ובסדנה של קריסטוף פרידריך (שווייצריה 1996).

     עבודותיו של האמן הוצגו ברוסיה, בישראל, בצ'כיה ובאנגליה.

     ב- 1999 הוצב פסלו של אנדריי קומנין, "חרגול", על שער תיאטרון "גְלוֹבּ" השייקספירי בלונדון וזכה לתעודת הוקרה מטעם משפחת המלוכה האנגלית.

     משנת  1992 חי האמן בישראל וממשיך לעסוק בעיצוב ובפיסול במתכת חמה.

     בתערוכה מוצגים תצלומים של דמיטרי ציפלקוב, דמיטרי גורבצ'וב ואילונה לפושונוק.

 

ישראל

2009

הפתיחה :

 23 ביולי 2009 בשעה 19:00 בבית אריאלה

שד' שאול המלך 25 תל-אביב

תערוכת ספרים: מאה שנה ל"בלט רוס" Ballets Russes de Serge Diaghilev

הספרייה למחול מציגה ספרים מאוספיה בתערוכה:

מאה שנה ל"בלט רוס"

Ballets Russes de Serge Diaghilev

כאשר ה-Ballets Russes נפתח ב-19 במאי 1909 ב-Théàtre du Châtelet, החלה התקופה של בלט מודרני.

מה שדיאגילב עשה כבר מן ההתחלה היה לסנתז את כל אמנויות התאטרון. הוא ידע כיצד לגרום לאמנים השונים  זה מזה לעבוד יחד – אם כי הוא איבד את פבלובה לאחר השנה הראשונה – והוא התכוון להשיג דבר אחד בלבד: תאטרון מיוחד במינו. למטרה זו הוא ביקש לשלב את הצבע שסיפקו ציירים דגולים; מוזיקה שהיתה מקורית באופן מדהים; כוריאוגרפיה של לא התכחשה לאסכולה הקלאסית אבל יכלה ליצור מחול מרגש שיתאים לרעיונות של כותבים גדולים. סטרוינסקי, ראבל, דביוסי, סאטי, דה פאלה, פולנק ואוריק עבדו יחד איתו במהלך השלטון בן עשרים השנים שלו. כמה מן הכותבים הטובים ביותר – ז'אן קוקטו, מרסל פרוסט, פול קלודל – סייעו להפיץ את תורתו. מבאקסט ובנואה עד רואו (Rouault) ופיקאסו, הציירים שירתו את מטרתו. בכך שהתיך יחדיו את המוחות היצירתיים הללו דיאגילב השיג אחדות אמנותית והגשים את החלומות של לאלי, ראמו ונובר: הבלט כאמנות חיה.

הוא לא היה הראשון שניסה להשיג תאטרון טוטאלי. ריכרד ואגנר ניסה להשיג סינתזה דומה בדרמה המוזיקלית דיאגילב לא היה לבד באמונתו בעוצמה היצירתית וביעילות של סינתזה תאטרלית, אך הוא היה מסוגל ליישם אותה. הוא כתב:

ככל שחשבתי יותר על הבעיה הזו של הקומפוזיציה של הבלט, כך הבנתי באופן ברור יותר שבלט מושלם יכול להיווצר רק על-ידי ההיתוך הקרוב ביותר של שלושה יסודות – מחול, ציור ומוזיקה. כאשר אני מפיק בלט אני תמיד חושב על שלושת היסודות הללו. זו הסיבה שאני הולך כמעט יום-יום לסדנאות של האמנים, לצפות בעבודתם ובביצוע הממשי של התפאורות, לבחון את הפרטיטורות ולהאזין לתזמורת בתשומת לב רבה, ואז לבקר באולמות החזרות בהם כל הרקדנים מתאמנים ועושים חזרות יום-יום.

מתוך:

  Sorell, Walter.   The dance through the ages.   New York : Grosset & Dunlap, 1967

 האוספים של הספרייה כוללים יותר מ-100 ספרים, תיקי ארכיון, הקלטות וידאו, עבודות של סטודנטים, מאמרים מכתבי עת על היסטוריה של הלהקה, על אמנים: רקדנים, כוריאוגרפים, מלחינים, ציירים.

יוצרים מרכזיים ב"בלט רוס"

מקומו בעולם האמנות

יצירות מרכזיות

שנות חיים

שם היוצר

מקצוע

כוריאוגרף מרכזי ומורה ב"בלט רוס". מהמחדשים הגדולים של המאה ה20-. לאחר שעזב את "בלט רוס", העלה מחדש את הפקותיו מאותה תקופה.

"מות הברבור"

"סילפידות"

"פטרושקה"

"רוח הורד"

"ציפור האש"

"שחרזדה"

"דפניס וכלואה"

1880-1942

מיכאל פוקין

כוריאוגרפים ורקדנים

הרקדן הראשי והמוכשר של "בלט רוס", ואף יצר 3 כוריאוגרפיות. למרות הקריירה הקצרה שלו, הוא נודע מאוד בכל עולם המחול.

" "אחה"צ של פאון

"משחקים"

" פולחן האביב"

1890-1950

וסלב י'ניז'ינסק

הייתה בעלת קריירה מפוארת של סולנית ב"בלט רוס". לאחר עזיבתה את הלהקה יצאה למסעי הופעות בכל העולם עם להקה משלה

1881-1931

אנה פבלובה

הייתה מהרקדניות הראשיות ב"בלט רוס"  והאשה היחידה שחיברה ריקודים ללהקה זו. לאחר עזיבתה את "בלט רוס" עבדה כמורה וכוריאוגרפית באנגליה ובארה"ב. נחשבת לכוריאוגרפית הראשונה בתחום הבלט הניאו-קלאסי.

"כלולות"

"Le Train Bleu"

"Les Biches"

" סיפורו של חייל"

1891-1972

ברוניסלב ניז'ינסקה

תפש את מקומו של ניז'ינסקי כרקדן וככוריאוגרף ב"בלט רוס". לאחר עזיבתו את "בלט רוס" העלה בלטים ליצירות סימפוניות מפורסמות.

"Botique Fantastique"

"Parade"

"פולצינלה"

"הכובע בעל 3 הפינות"

1895-1979

ליאוניד מסין

לאחר כשנה בלבד ב"בלט רוס" הפך לכוריאוגרף הראשי של הלהקה. לאחר עזיבתו את  "בלט רוס" נסע באלנשין לארה"ב, שם הקים את ה– "N.Y.C.B".

"אפולו"

1904-1983

ג'ורג' באלנשין

מנהלו האמנותי של בלט "האופרה של פריס".

"איקרוס"

סרז' ליפר

הקימה את "הרויאל בלט" באנגליה.

"The Rack’s Progress"

"Checkmate"

נינט דה ולואה

הקימה את "בלט רמבר" באנגליה.

מרי רמבר

מהחשובים בין מעצבי המוסיקה במאה ה20-. לאחר שעבד תקופה ממושכת ב"בלט רוס" גלה לארה"ב, שם עבד עם באלנשין.

"פטרושקה"

"ציפור האש"

"פולחן האביב"

"כלולות"

"פולצינלה"

"אפולו"

1971-1882

איגור סטרוינסקי

מלחינים

"Parade"

אריק סטי

"אחה"צ של פאון"

"משחקים"

קלוד דביוסי

"אחה"צ של פאון"

ליאון בקסט

ציירים

"סילפידות"

"שחרזדה"

"פטרושקה"

אלכסנדר בנואה

"Parade"

"הכובע בעל 3 הפינות"

פבלו פיקאסו

מתוך:  http://www.alonschool.com/mikzot/dance/.%5Ctext%5Cforcedownload.asp?fileToDownload=91ballet_russe_ora.doc.

הכוראוגרפית ורה שבשאי. הספריה למחול ממליצה על תערוכה

    במוזיאון לאמנות רוסית ברמת-גן נפתחה תערוכה הכוראוגרפית ורה שבשאי "אמזונה" נשכחת של האוונגרד הרוסי

אוצרת התערוכה: לסיה ווייסקון

     התערוכה מוקדשת לכוראוגרפית והרקדנית ורה שבשאי (1905–1988( שפעלה במוסקווה באמצע שנות העשרים ובתחילת שנות השלושים של המאה ה– 20. זהו עידן הפריחה של אמנות האוונגרד והמחול החופשי ברוסיה שהחל בהופעותיה של איזדורה דנקן. ניתן לצרף את שבשאי אל "אמזונות האוונגרד", כפי שכונו הציירות החלוצות אלכסנדרה אקסטר, נטליה גונצ'ארובה ואולגה רוזאנובה שפרצו דרך חדשה ותרמו להתפתחות האוונגרד. ההפקות המודרניסטיות של שבשאי בנושא המחול היהודי העתיק והעיירה היהודית שילבו בין תנועה, מוזיקה, פנטומימה ואקרובטיקה, וביטאו את רוח התנועות הלאומיות החדשות. בני זמנה ראו בהפקותיה ניסיון נועז וראשוני לחדור לתחום הכוראוגרפיה "הבלתי מפותח".

 

      ב– 1926, עוד בהיותה סטודנטית, החלה שבשאי להפיק הופעות של המחול האמנותי במעבדה לבמאים צעירים של ביתהספר לתאטרון במוסקווה. את פעילותה הכוראוגרפית היא המשיכה בסטודיותאטרון היהודי "פרייקונסט" בניהולו של הבמאי בוריס ורשילוב, תלמידו של יבגני וכטאנגוב, שם הקימה סטודיו לריקוד. בדומה לגיבורי תרבות האוונגרד הרוסי, היא נכנעה ל"פיתוי התאטרליות" ויצרה מעין מחולתאטרון. היא הפיקה כמאה מיניאטורות כוראוגרפיות, מרביתן בנושאים ובסגנונות יהודיים.

      שבשאי הצעירה הצליחה לעניין מחזאים ומלחינים מ"אגודת המוזיקה היהודית" וציירים בוגרי ה-VKHUTEMAS (סדנאות לאמנות תעשייתית, מעין באוהאוס סובייטי), שיצרו מתווים לתלבושות בהפקותיה. "ערבי המחול היהודי" ו"ערבי הבלט והפנטומימה היהודיים", שהעלתה על בימת התאטרון היהודי הממלכתי במוסקווה ובמקומות אחרים, כבשו את לבם של בני זמנה. פעילותה של שבשאי נפסקה עם שקיעת האוונגרד בתקופת שלטון הדיכוי של סטלין.

 

     בתערוכה מוצגים לראשונה תצלומים מקוריים של הופעותיה של שבשאי. הם בוצעו עלידי חברי אגודת הצלמים הרוסים כחלק מהפרוייקט "תולדות אמנות התנועה", שהקימה האקדמיה הממלכתית למדעי האמנות במוסקווה כאחת האוטופיות של האוונגרד הרוסי. התצלומים נשתמרו בדרך נס לצד מתווים לתלבושות וכרזות לערבי המחול בארכיונים של נטליה שבשאי, בתה של הכוראוגרפית (ישראל), ונטליה גונצ'ארובה, בתה של הרקדנית גלינה וירט (מוסקווה).