בית אריאלה על חוף הים

    מאת סנה פסקין/ ספרנית ספריית שער-ציון בית אריאלה


צילום של תמונות מרתקות אינו תלוי בשימוש במצלמה יקרת-ערך. מה שקובע,  הוא החוש האמנותי של הצלם, יחסו לאובייקט
הצילום ונקודת מבטו.

תערוכה צנועה בספריית שער-ציון בית אריאלה ובה 14 צילומים של חוף הצוק בתל-אביב, שנקלטו בעדשת מצלמה של טלפון נייד מעידה על כך.
הצילומים מרגשים בגלל הצלחתם ללכוד את רגע המפגש של גלי הים עם החוף, בשעת הבוקר המוקדמת. זה הזמן שהים כבר התעורר, אך עוד לא קם – אין כך כך גלים.
התמונות, המעידות על הדיאלוג של הצלמת עם חוף הים, פתוח ומזמין להצטרף – לבקר בתערוכה אך גם ללכת לכיוון הים ולנסות להקשיב לו.

( התערוכה  ממוקמת בקומה 1- ) 

צילום: ציפי סובר

המלחמה על התמונה

   מאת ציפי סובר (לב-יהודי), אוסף התמונות, ספריית שער-ציון בית אריאלה. 

      השתתפתי בכנס: "המלחמה על התמונה – צילום עיתונות בישראל: בין אייקונים מלחמתיים לאייקונים תרבותיים".                               

     כנס זה של החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה ואגודת העיתונאים בתל-אביב הוא הראשון בארץ העוסק בפוטוזורנליזם. 

     מומחית הצילום ד"ר רות אורן, יוזמת ומארגנת הכנס, ציינה שלשה יעדים: לייסד מסורת של כנסים בהם ייפגשו חוקרים, ליזום מחקרים בתחום וליצור מיפגש בין מקצועני תקשורת צילומית: דור המייסדים (דוד רובינגר, מיכה ברעם), דור הביניים (מיקי צרפתי, משה שי, אליהו הרשקוביץ) והדור הצעיר (עודד בלילטי).  

   בעידן הנוכחי, בהצגת החדשות בעמודים הראשונים של העיתונים, הצילומים תופסים מקום הרבה יותר גדול מאשר בעבר (פרט לעיתון "הארץ"), וכך גם  בהצגת החדשות באתרי האינטרנט. אפשר לומר שניתן לשמוע קול מסוים מתוך עמוד השער של עיתון לפי התמהיל של טקסטים, תמונות וצבעים של האותיות. דוד רובינגר: "אורי אבנרי הוא זה שהוביל את השינוי הגדול ביותר בעיתונות הישראלית, תחילה בעיתון "דבר" ולאחר מכן גם ב"העולם הזה", בכך שכשהיה מקום פנוי בדף של העיתון הוא דאג שיכניסו לשם תמונה. בעיתון "העולם הזה" היו שני שערים קדמי ואחורי ובכך ניתנה חשיבות גדולה יותר לצילום מאשר לטקסט".

     עם זאת חשוב לציין שצילומים בעיתונים קשורים תמיד לטקסט ויתכנו שלשה מצבים: הצילום מאייר את הטקסט או הצילום שווה ערך לטקסט או שהתמונה היא המרכז והטקסט נלווה.

    לעיתים קורה שהתמונה היא החדשה עצמה כמו התמונה האחרונה של הנווט השבוי רון ארד או הצילום של אלכס ליבק מהפיגוע בקו 300.

     צילומים רבים שהפכו לאייקונים  הם של מלחמות או אסונות או פיגועים: תמונת מגדלי התאומים עולים באש, צילום טבעות העשן של הפצצה בהירושימה, צילום החייל במלחמת האזרחים בספרד שניה לפני הירצחו (1936) של רוברט קאפה, תמונת הנצחון של האמריקאים על יפן (1945), חיילים מציבים את דגל ארה"ב, צילום של ילדים בורחים לאחר הפצצת ויאטנם, צילום הילד היהודי המרים את ידיו מול החיילים הגרמניים בשואה, צילומים מהפיגוע במינכן וצילום מהפיגוע במעלות. תמונות רבות נצרבו בתודעת הקהל והפכו לסמלי תרבות: שלשת החיילים ליד הכותל (7.6.1967) של הצלם דוד רובינגר או האדם הראשון על הירח (1969). צריך להדגיש שזכות הקיום של התמונות שהפכו לסמל תלויה בתגובה של הקהל אליה. דוד רובינגר: "הצלם לא עושה את האייקון והוא לא מודע לזה בכלל בזמן שהוא מצלם. הענין תלוי בתפוצה של התמונה. מי שעושה את הסמל זה הקהל או הקורא". משה שי: "באמנות הרעיון קודם לביצוע, אך בצילום אין רעיון קודם. באים, רואים ומצלמים. לא יוצרים את הצילום כי אז חוטאים לאמת. צלם יכול להרגיש מתי זה מגיע אך זה קורה לעיתים נדירות".

    כיום העיתונות המודפסת נמצאת במשבר עולמי גם בגלל שהחדשות מופצות באינטרנט, אין שווקים לצלמים משום שהעיתונים הגדולים נסגרו, עיתונים נוספים עומדים להסגר, אין להם כסף להשקיע בצילומים  וזה גורם לדעיכת מעמדו של הצלם. זאת ועוד, צילום שמתפרסם באינטרנט גם מתחלף באותה מהירות שבה פורסם.

    אבי בלילטי: "התחרות קשה כי צלמים מוכנים לתת את הצילום בחינם עבור הפרסום. המדיה היום השתנתה ואפשר לפרסם תמונות בערוצי New Media ולא רק בעיתונים".

    כיום הרבה אנשים מצלמים במצלמות דיגיטליות ובכל טלפון נייד מותקנת מצלמה.

     מכאן עולה השאלה האם הגיע הסוף של הזורנליזם?

    ושאלה נוספת האם הגיע סוף עידן הפוטוזורנליזם?

    התשובה היא שהצילום לא דעך אלא עבר שינוי.

    בעידן הנוכחי, יש יותר צלמים, וצילום העיתונות תלוי בכמה כסף העיתון מוכן לשלם עבורו. גם היום, העיתונות מחפשת את הסיפור, והמסקנה היא שכיום, התוכן ויזואלי רב יותר בעיתונים.

     ברב-שיח שהתקיים בהשתתפות הצלמים, ביקשה ד"ר רות אורן לדון בשלשה תחומים: כיצד נוצרו אייקונים כמעצבי תודעה, האם הם מתייחסים לנושא של זכויות אדם, ומה לגבי האתיקה של צנעת הפרט.

תודות

לראש עיריית תל-אביב-יפו, מר רון חולדאי, שבזכות ההערכה לעבודה המקצועית באוסף התמונות קידם את העידן הדיגיטלי בארכיון ותרם להגשמת חזון של כל ספרן, ארכיונאי, מידען.לגב' נורית ליבמן, מנהלת ספריית שער-ציון בית אריאלה ורשת הסניפים, ולמר אביגדור לוין, מנהל אגף התרבות והאמנויות בעיריית תל-אביב-יפו, על הזכות שניתנה להשתתף בקורסים, כנסים, השתלמויות וימי עיון. למר יגאל חמיש, מסע – עיצוב ערכים ויעדים עסקיים, מייסד פורום מנהלי הידע בארגונים בישראל.לגב' שירית בן-ישראל, יועצת אסטרטגית לאירגונים.