ספרן מזן נדיר

    מאת אבישי אלבוים \ מנהל ספריית רמב”ם

        בכל ספריה גדולה ישנה מחלקה מיוחדת לאוספים שמורים, שבה יימצאו כל הספרים  בעלי ערך מיוחד.  ישנם  קריטריונים שונים להגדרת ה"זכאות" להיכנס לאוסף שמורים. בסופו של יום, המבחן המשותף לכל הספריות הוא מידת שכיחות  הספר.  לכן מהדורה שנעלמה מן השוק   או עותק מסוים בעל אפיונים יוצאי דופן יכנסו לקטיגוריית "ספרים שמורים". כל אותם קריטריונים תקפים  במבט לאחור. כלומר, רק בחינה לאורך ציר הזמן ההיסטורי הוכיחה לנו שפריט מסוים הפך לנדיר. זו חכמה לאחר מעשה.  אני מבקש כאן לשאול  מתוך מבט קדימה: האם נוכל אנחנו להינבא על  איזה פריט שנדפס היום, שיהיה נדיר בעוד מאה שנה? האם נשכיל לבנות אוסף שבעוד חמישים שנה יהיה אטרקטיבי, נדיר ובעל ערך?
דבר מסתבר הוא, שפריטים  שיוצאים בהוצאות עצמיות ללא שיווק ופרסום, יהיו הפריטים הנדירים של הדור הבא. דוגמא לכך הן פרסומים מיוחדים לרגל  שמחות כפי המקובל בחצרות אדמו"רים וחסידים וכד'.  בכל אלו  משוקעים פרטי מידע מקוריים ותעודות היסטוריות, השמורים בארכיונים פרטיים. 

       באוסף ספריית הרמב"ם ישנה מהדורה שלמה של אנציקלופדיה "רינה וישועה באהלי צדיקים" שמוציא לאור צבי ביאלוסטוצקי. ספר זה אינו נמכר בחנויות. כל חלק ממנו  נדפס  לכבוד חתונה של אחד מילדיו. בספר  מכתבים, מסמכים וצילומים נדירים לתולדות חסידות גור, שהוא נמנה על חשובי חסידיה. הכול נלקט מתוך האוצר הבלום המצוי בארכיון "גנזי שמואל" שבבעלותו. עותקי הספר ממוספרים והוא  מחולק כשי בין באי החתונה. בבדיקה  בקטלוג המשותף לכל הספריות הגדולות בארץ מצאתי כי שני הכרכים האחרונים שיצאו בשנת תשס"ג 2002 (5-6 בסדרה) אינם נמצאים בספריה אחרת מלבד ספריית הרמב"ם. ספרים אלו ניתנו לנו במתנה ע"י המו"ל כהכרת תודה על סיוע שהגשנו לו בעבר. האם ספרים אלו יהיו ה'נדירים' של הדור הבא ? מה דעתכם?

       אנחנו הספרנים ומנהלי הרכש  בספריות לא מקדישים משאבים למטרה זו. די לנו בעבודה השוטפת. אין לנו זמן וכוח לכתת רגלינו להשיג  ספר שאינו מופץ באופן מסחרי ע"י מפיצים מורשים. איננו תרים אחרי פריטים בעלי פוטנציאל של "נדירות". חסרה לנו  אותה אש היוקדת בעצמותיהם של  אספנים התרים אחר פריט נדיר להשלמת האוסף ושבעבורה מוכנים הם לכתת רגליהם למרחוק. 

       רשימה זו מוקדשת לזכרו המבורך של  עדיאל לוין, מנהל הספרייה המשובחת של ישיבת "מרכז הרב", שהיה ספרן מזן נדיר. ספרן עם אופי של אספן ומאיסופיו נתברכה ספריית הישיבה. נלקח לבית עולמו אחרי מחלה קצרה והוא בן חמישים שנה ביום יז מנחם אב תשס"ט, 7 אוגוסט 09.  יהי זכרו ברוך.

מודעות פרסומת

המלחמה על התמונה

   מאת ציפי סובר (לב-יהודי), אוסף התמונות, ספריית שער-ציון בית אריאלה. 

      השתתפתי בכנס: "המלחמה על התמונה – צילום עיתונות בישראל: בין אייקונים מלחמתיים לאייקונים תרבותיים".                               

     כנס זה של החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה ואגודת העיתונאים בתל-אביב הוא הראשון בארץ העוסק בפוטוזורנליזם. 

     מומחית הצילום ד"ר רות אורן, יוזמת ומארגנת הכנס, ציינה שלשה יעדים: לייסד מסורת של כנסים בהם ייפגשו חוקרים, ליזום מחקרים בתחום וליצור מיפגש בין מקצועני תקשורת צילומית: דור המייסדים (דוד רובינגר, מיכה ברעם), דור הביניים (מיקי צרפתי, משה שי, אליהו הרשקוביץ) והדור הצעיר (עודד בלילטי).  

   בעידן הנוכחי, בהצגת החדשות בעמודים הראשונים של העיתונים, הצילומים תופסים מקום הרבה יותר גדול מאשר בעבר (פרט לעיתון "הארץ"), וכך גם  בהצגת החדשות באתרי האינטרנט. אפשר לומר שניתן לשמוע קול מסוים מתוך עמוד השער של עיתון לפי התמהיל של טקסטים, תמונות וצבעים של האותיות. דוד רובינגר: "אורי אבנרי הוא זה שהוביל את השינוי הגדול ביותר בעיתונות הישראלית, תחילה בעיתון "דבר" ולאחר מכן גם ב"העולם הזה", בכך שכשהיה מקום פנוי בדף של העיתון הוא דאג שיכניסו לשם תמונה. בעיתון "העולם הזה" היו שני שערים קדמי ואחורי ובכך ניתנה חשיבות גדולה יותר לצילום מאשר לטקסט".

     עם זאת חשוב לציין שצילומים בעיתונים קשורים תמיד לטקסט ויתכנו שלשה מצבים: הצילום מאייר את הטקסט או הצילום שווה ערך לטקסט או שהתמונה היא המרכז והטקסט נלווה.

    לעיתים קורה שהתמונה היא החדשה עצמה כמו התמונה האחרונה של הנווט השבוי רון ארד או הצילום של אלכס ליבק מהפיגוע בקו 300.

     צילומים רבים שהפכו לאייקונים  הם של מלחמות או אסונות או פיגועים: תמונת מגדלי התאומים עולים באש, צילום טבעות העשן של הפצצה בהירושימה, צילום החייל במלחמת האזרחים בספרד שניה לפני הירצחו (1936) של רוברט קאפה, תמונת הנצחון של האמריקאים על יפן (1945), חיילים מציבים את דגל ארה"ב, צילום של ילדים בורחים לאחר הפצצת ויאטנם, צילום הילד היהודי המרים את ידיו מול החיילים הגרמניים בשואה, צילומים מהפיגוע במינכן וצילום מהפיגוע במעלות. תמונות רבות נצרבו בתודעת הקהל והפכו לסמלי תרבות: שלשת החיילים ליד הכותל (7.6.1967) של הצלם דוד רובינגר או האדם הראשון על הירח (1969). צריך להדגיש שזכות הקיום של התמונות שהפכו לסמל תלויה בתגובה של הקהל אליה. דוד רובינגר: "הצלם לא עושה את האייקון והוא לא מודע לזה בכלל בזמן שהוא מצלם. הענין תלוי בתפוצה של התמונה. מי שעושה את הסמל זה הקהל או הקורא". משה שי: "באמנות הרעיון קודם לביצוע, אך בצילום אין רעיון קודם. באים, רואים ומצלמים. לא יוצרים את הצילום כי אז חוטאים לאמת. צלם יכול להרגיש מתי זה מגיע אך זה קורה לעיתים נדירות".

    כיום העיתונות המודפסת נמצאת במשבר עולמי גם בגלל שהחדשות מופצות באינטרנט, אין שווקים לצלמים משום שהעיתונים הגדולים נסגרו, עיתונים נוספים עומדים להסגר, אין להם כסף להשקיע בצילומים  וזה גורם לדעיכת מעמדו של הצלם. זאת ועוד, צילום שמתפרסם באינטרנט גם מתחלף באותה מהירות שבה פורסם.

    אבי בלילטי: "התחרות קשה כי צלמים מוכנים לתת את הצילום בחינם עבור הפרסום. המדיה היום השתנתה ואפשר לפרסם תמונות בערוצי New Media ולא רק בעיתונים".

    כיום הרבה אנשים מצלמים במצלמות דיגיטליות ובכל טלפון נייד מותקנת מצלמה.

     מכאן עולה השאלה האם הגיע הסוף של הזורנליזם?

    ושאלה נוספת האם הגיע סוף עידן הפוטוזורנליזם?

    התשובה היא שהצילום לא דעך אלא עבר שינוי.

    בעידן הנוכחי, יש יותר צלמים, וצילום העיתונות תלוי בכמה כסף העיתון מוכן לשלם עבורו. גם היום, העיתונות מחפשת את הסיפור, והמסקנה היא שכיום, התוכן ויזואלי רב יותר בעיתונים.

     ברב-שיח שהתקיים בהשתתפות הצלמים, ביקשה ד"ר רות אורן לדון בשלשה תחומים: כיצד נוצרו אייקונים כמעצבי תודעה, האם הם מתייחסים לנושא של זכויות אדם, ומה לגבי האתיקה של צנעת הפרט.

תודות

לראש עיריית תל-אביב-יפו, מר רון חולדאי, שבזכות ההערכה לעבודה המקצועית באוסף התמונות קידם את העידן הדיגיטלי בארכיון ותרם להגשמת חזון של כל ספרן, ארכיונאי, מידען.לגב' נורית ליבמן, מנהלת ספריית שער-ציון בית אריאלה ורשת הסניפים, ולמר אביגדור לוין, מנהל אגף התרבות והאמנויות בעיריית תל-אביב-יפו, על הזכות שניתנה להשתתף בקורסים, כנסים, השתלמויות וימי עיון. למר יגאל חמיש, מסע – עיצוב ערכים ויעדים עסקיים, מייסד פורום מנהלי הידע בארגונים בישראל.לגב' שירית בן-ישראל, יועצת אסטרטגית לאירגונים.

בעקבות התערוכה

   מאת סנה פסקין/ ספרנית ספריית שער-ציון בית אריאלה

  ביום חמישי שעבר בספרית בית אריאלה נפתחה תערוכה ששינתה לי את הבנת היקום. נדמה שהתערוכה "כוראוגרפיה בברזל" חילקה לי את החיים לשניים: חיי לפני הביקור בתערוכה וחיי לאחר הביקור.  הייתי בטוחה שלא ניתן להוסיף לי מאומה על הידע שלי על ברזל. אני יודעת מבית הספר מתי האדם גילה את הברזל, מתי התחלנו להשתמש בו, אני אפילו זוכרת את המקום של יסוד הברזל בטבלה המחזורית. אבל, לראות ברזל רוקד –  לזה לא הייתי מוכנה.

 בידיים של האמן אנדריי קומנין ברזל זורם וזוהר, הברזל הופף לדומה לגומי או פלסטילינה.  עבודות של אנדרי קומנין

מדברי  חבצלת כהן-צדוק , מנהלת ואוצרת הגרפוטק הישראלי:

    הצפייה בעבודותיו באתר היתה עבורי הנאה צרופה.

   השערים, הסורגים והמעקות, משתלבים בסביבה ובנוף, מותאמים לחוץ ולפנים בהרמוניה מושלמת. הם מגוונים: דקורטיביים, פיסוליים,  מסיביים וקלילים.מסתירים ומגלים, מפרידים ומחברים ומשאירים "פתח הצצה".   הרהיטים והאביזרים, דקורטיביים ופיסוליים. המנורות, יפהפיות, כתכשיטים המשובצים זכוכית ואבני חן, ניראות כענק , עגיל או סיכת קישוט לבגד. 

   בתערוכה זו של אנדריי, "הברזל רוקד", הוא פיסול ציורי.הפיסול בקו ובחלל החל כבר בראשית המאה ה-20, בפסלים הקוביסטים, הפוטוריסטים והקונסטרוקטיביסטיים הרוסיים. ובאמצע המאה הפסלים השקופים של ליפשיץ ופסלי הברזל של פיקאסו וגונזאלס. אך פסליו של אנדריי מזכירים את פסליו של אלברטו ג'קומטי (פסל שוייצרי) ממחצית המאה, בדמויותיו הגבוהות והדקיקות, המתוחות עם הגפיים המאורכות. הדחוסות בקווים ישרים וניראות כאילו נעשו מקצף. 

   כך פסליו של אנדריי כדמויות דקיקות גמישות תנועתיות כ"חרגול".הן שומרות על שיווי משקל גם כשהן עומדות "על קצה האצבעות",כרקדנית מקצועית. יש בהן איזון אקרובטיות ורחיפה המשולבת במקובעות. הן אנושיות רכות ונשיות. פסליו אלה הם כרישום בחלל, הם מזכירים את פסלו של מיכאל גרוס "לזכר עולי הגרדום" , 1964 (45ס"מ) , על 2 מיתריו, האחד אנכי וחלק והשני נוטה כלפיו כמבקש להישען ומראהו אורגאני.

   גם הרישומים לפסל זה הם מעין קליגראפיות של צורות דמויות גזעים וענפים. למרות ממדיהם  הקטנים  של פסליו של אנדריי , הם מזכירים גם את פסלו של מיכאל גרוס "רעד" המתנשא לגובה של 10 מטר (1983), הממוקם בגן העצמאות בירושלים, המהווה מעין רישום בחלל , תנועה במרחב, מקצב וזרימה, פורץ לחלל  ונע בתוכו. וכל אלה משתלבים בפסליו של אנדריי.