"מהפכת המידע" – קידמה או רגרסיה?

מאת יוסי גרנובסקי\מנהל ספריית מרכז מנדל

     אנו חיים בתקופה שבה מתחוללת מה שמכונה "מהפיכת המידע", הספרן הוא לא רק "ספרן" אלא גם "מידען", ובתי הספר לספרנות מלמדים "ספרנות ומידענות". המידע הפך להיות נגיש לכל בהקשת מקש.  מנועי החיפוש באינטרנט הפכו את החיפוש אחר המידע למשחק ילדים, תרתי משמע, שכן הילדים בימינו, שנולדו לתוך עידן המחשבים, שולטים במחשבים באופן טבעי וחינני, היוצר בלא-מעט מאיתנו, המבוגרים יותר, רגשות קנאה ותסכול. לא מזמן ראיתי בספרייה תינוק בן חצי שנה מזדקף מעגלת התינוקות שלו ומתקתק במחשב במיומנות של בן עשרים. לא אגיד בן שבעים, כי לקשיש בן שבעים בימינו, לרוב, אין שום סיכוי מול הינוקא שאימו הביאה אותו אחר כבוד לספרייה בעגלת התינוקות. במקרה אחר הייתי צריך לכבול ממש פעוטה בת שנה וחצי ששמטה את עצמה שוב ושוב מידי אימה ורצה אל המחשבים שבספרייה כאחוזת טירוף, מונעת ע"י דחף לאו-בר-כיבוש, דילגה ממחשב למחשב, נתלתה בקצה השולחן כשהיא מקפצת ומקישה במרץ על המקלדות. אכן, דור המחשבים הוא. ואנו, הספרניות והספרנים, לומדים את מיומנויות המחשב ואופני דליית המידע, כדי שלא נישאר מרחק שנות-אור מאחורי הצעירים הללו, כדוגמת שני התינוקות לעיל ועוד רבים אחרים, הקשישים משתי תינוקי-מחשב אלה אך במעט.

 

     וודאי שאני בעד חופש המידע. הנחלת הידע, הנגישות לידע, הן אבני יסוד של כל תרבות והכרחיים להתפתחותה. אבל כאן אני רוצה להגיד משהו שאולי לא ימצא חן בעיניכן/ם ספרניות/נים יקרות/ים –  אגב, בעניין השימוש האנדרוגיני הלשוני הזה בכל פעם שאני מציין את העוסק במקצוע הספרנות, אשתמש להבא רק בלשון נקבה וזה יכלול את מעט הזכרים העוסקים במקצוע הזה, שהולם דווקא את אופן החשיבה הנשי, ואסביר מדוע. אז ככה, מה שלא ימצא חן בעיני רבות מכן, וודאי שלא בעיני המרצים בבתיה"ס לספרנות ומידענות, הוא שאני חושב שעידן המידע הנגיש הזה רק ינוון עוד יותר את מוחותינו המתנוונים והולכים מזה זמן רב. בעיקר מאז שהטלוויזיה הוכנסה לכל בית ובעקבותיה המחשב. אני זוכר בגעגועים רבים, למשל, את התקופה שבה שימשתי כאחראי חדר העיון בספריית מרכז מנדל ביפו, שהיום אני מנהלה. אז, היה רק מחשב מצ'וקמק אחד בחדר העיון וגם הוא פעל רק לעתים נדירות והשימוש במנועי החיפוש, כולל גוגל, לא היה נפיץ. כשנשאלתי ע"י אחד התלמידים בחדר העיון על נושא מסוים, הייתי מתחיל לשוטט במדורי הזיכרון שלי ומאתר עבורו ספר. ואם לא זכרתי, אז הייתי נעזר בדיואי הקשיש והטוב. ומשהגעתי לספר המבוקש, מיד צצו להם במחשבתי עוד ספר או שניים, או שלושה, שיש להם זיקה לנושא והקשרים היכולים להוסיף, להרחיב ולהעמיק את הידע. ספר הוביל לספר. וכך, יכולתי לכסות את הנושא מהיבטים שונים ומגוונים.

 

      או קיי, תגידו, אז מה אתה עושה עניין, את כל החיפוש הזה יכולת לפתור דרך גוגל. אולי כן, ואולי לא. בטוח שלא הייתי מגיע לכל אותם הספרים דרך גוגל, בטח לא לספרים הישנים והטובים. אבל לא זה מה שרציתי להגיד. כל מה שאני רוצה להגיד הוא, שמנועי החיפוש האלה, המצויים בקופסת המחשב ושכל כך נגישים, מחליפים למעשה את מנוע החיפוש שבתוך הקופסא האנושית שלנו, במוח. ובכל פעם שאנחנו משתמשים בגוגל, אנחנו מנוונים עוד קצת את אותו מנוע חיפוש אנושי שלנו. נו, אז מה, תגידו, מה כל כך נורא בזה? והתשובה שלי היא כזו: זה נורא ואיום ומסוכן להמשך קיומנו. כן, עד כדי כך. ואסביר.

 

     הידע עצמו מעולם לא היה הדבר העיקרי בתרבות האנושית. וודאי, כפי שאמרתי בלעדי הידע אין תרבות, אך לא הוא מה שמניע את התרבות האנושית קדימה. הידע לבדו אינו יוצר דבר. המוח האנושי שעושה את ההקשרים בין סוגי ושטחי הידע השונים, הוא שיוצר תרבות. מנוע החיפוש האנושי הוא הממציא הגדול. החיבורים שאנו יוצרים, האינטואציה המחשבתית שלנו, אם תרצו, היא שיוצרת את התרבות. וכאן אני מגיע לחלק הנשי – כפי שציינתי לעיל – לחשיבה הנשית האסוציאטיבית, החושבת לרוחב ולא רק מסיקה מסקנות, היוצרת הקשרים מפתיעים בין חלקי ידע שונים, הקשרים המובילים לדבר-מה חדש, ליצירה, היא זו היוצרת תרבות ומקדמת אותה. והנה, במו ידינו, בסיוען האדיב של חברות המחשבים השונות, מיקרוסופט, גוגל ודומיהן, אנו מפקירים את הדבר היקר ביותר לתרבות האנושית: את הכוח היוצר. מדהים לראות את אותו צוציק מתרומם מתוך עגלת התינוקות כשמוצץ בפיו, ומקיש במיומנות נלהבת על המקלדת. ומחזה מרהיב לראות את אותה תינוקת שראשה מגיע בקושי לגובה השולחן והיא שולחת יד ואצבעות אל המקלדת. אבל תהליך הניוון של מנוע החיפוש האנושי, כבר החל. ובעוד דור או שניים יהיו מנועי חיפוש אלה כל כך מנוונים, שאף ייעלמו כליל. ואז נישאר עם ידע נושן, קופא על שמריו, שאין בו שום תועלת אם נהיה חסרים את אותה יכולת יצירתית שהופכת את הידע לתרבות.

תל-אביב – 100 . שיר סובב עיר

 נילי בן-צבי, ממונה על הסניפים (הספריות השכונתיות)

    שיר סובב עיר שירים שנכתבו על העיר תל-אביב 

 בראשית  היו גבעות של חול והשממה שלטה בכול, 

בתחילתו של אלנבי עמד לו בית יפהפה על שפת הים, 

במוגרבי היה הגג נפתח, 

 איך טרזן קפץ מבית העם לגן רינה,

 את ככר דיזנגוף היחידה הערימו, החרימו, ההריסו והעבירו, 

את גן החיות העירוני העתיקו ממפגש שדרות קק"ל ושלמה המלך, 

פתאום לבוא הביתה  לביקור ולעבור בשדרות רוטשילד,

 גינת- חמד, פינת- חן ברחוב תש"ח בתל-אביב, 

במגדל השעון כל חלון  הוא בצבע אחר,

     השורות האלו אינן  שיעור בהיסטוריה של תל-אביב, ואין הן סיפורים  של מדריך טיולים. אלו הן שורות שנלקחו מ – 9  שירים שונים שנכתבו על העיר תל-אביב-יפו, ביחד הן בונות מין סיפור קטן על תל-אביב, על כמה אתרים  ומקומות בה, שהיו ועדיין מהווים חלק  בלתי נפרד מן המיתולוגיה של העיר. 

     הרבה שירים נכתבו על תל-אביב-יפו, לא רק תשעה.את הקמתו של תל אביב, 1909    

   למעלה מ – 40 שירים ניתן לראות בספריות השכונתיות בימים אלה, שירים, שנכתבו ע"י משוררים שרבים מהם חיו בתל-אביב, בחלקם עדיין חיים עימנו, והם מהידועים והחשובים שלנו: נתן אלתרמן (שהירבה לכתוב על עירו), אהרון אלמוג, גילה אוריאל (שהיתה מזכירתו של ראש העיר לשעבר מאיר דיזנגוף),יאיר הורביץ,  רוני סומק, עדנה מיטווך  ואחרים. 

     הנושאים בהם הם עוסקים הם שונים ומגוונים, בין השאר על הים של תל-אביב, על משוררי תל-אביב, על השווקים  ועוד כהנה וכהנה. ביחד הם נותנים פסיפס עשיר, צבעוני ורבגוני של העיר.

     השירים נכתבו על גליונות בריסטול גדולים.כל שיר מאויר בתמונות צבעוניות של העיר המאירות את הכתוב ומתווכות בינו לבין הנושא המדובר.

     תקוותנו היא לקרב את קהל הקוראים לנושא השירה, ולחבר בין חגיגות ה- 100 לעירנו, לבין היצירות הספרותיות.

     בכל ספרייה יכולים לראות  שני שירים מתוך המבחר הגדול.

הרפתקאות של שתי ספרניות בסרי-לנקה

     מאת דיאנה וולוביץ וסנה פסקין \ ספרניות בספריית שער ציון בבית אריאלה

     שתי ספרניות ממחלקת הספריות של עירית ת"א-יפו יצאו לפני הפסח לטיול מאורגן בסרי-לנקה. הטיול היה משגע, תענוג היה  בכל רגע ורגע. מנופים מדהימים, מאתרים מעניינים, ממקדשים עתיקים, מפילים חמודים, מאנשים נחמדים וחייכנים וכו'. התכנית הייתה די  צפופה, לא היה כמעט זמן פנוי. וכאשר היו רגעים פנויים לאן רצו שתי ספרניות? בינגו! נכון מאוד! לבקר בספריות מקומיות!

     הצלחנו לבקר בשתי ספריות וחצי. ספריה אחת הייתה ספרית ילדים בעיר קנדי. מקום קטן וחמוד, עם שומר בכניסה. הכניסה היא רק למנויים, אך הצלחנו לשכנע אותו לתת לנו להיכנס.

ספרייה בעיר קנדי

נזכרתי בספרייה השכונתית שלי לפני עידן המחשב. כרטסת  עם כיסי קוראים, ארון קטלוג ידני… בקיצור, נוסטלגיה. ספרניות חמודות. ספרים די בלויים באנגלית ובשפה המקומית סינהאלית, אך מרגישים שמטפלים באוסף, רק כנראה חסר תקציבים לרכישה. יש גם קנסות על אחור בהחזרת הספרים. כמה רופים ליום. נחמד. שקט. נכנסה ילדה ביישנית. הילדים שם מאוד שקטים, מחונכים וביישנים.  החלום של ספרניות בסרי-לנקה – מחשב בספרייה. אני מאחלת להם שיתגשם בקרוב.

 

 

 

 

 


הספרייה השנייה בה ביקרנו הייתה בעיר גול, עיר שנבנתה על ידי ההולנדים במאה ה-16. מסתבר שזו הייתה הספרייה הוותיקה ביותר בסרי-לנקה, והיא הוקמה בשנת 1832 על ידי הבריטים. הספרן, איש מבוגר, כנראה לא קיבל השכלה בספרנות ולכן התקשה להגיד לנו איזו שיטת מיון נהוגה בספרייה. ארונות עץ,  ספרים מאוד עתיקים באנגלית אך לא רק בשפה זו. הבריטים הם עם מסודר מאוד: על כל ספר עתיק הייתה תזה, ומהר מאוד התברר שהם משתמשים בשיטת דיואי.  רוב האוסף הוא באנגלית, וחלק קטן ממנו בסינהאלית. היו הרבה מאוד עיתונים וכתבי עת.

שקט.  יושבים כמה קשישים וקוראים עיתונים. הספרן נאנח שפחות ופחות קהל מגיע. פתאום ראינו שני מחשבים בצד. הספרן הסביר שהם עדיין לא בשימוש, נתרמו לא מזמן ובקרוב יהיה אינטרנט בספרייה. על קטלוג ממוחשב עדיין לא חולמים. סיבה לאיסוף תרומות.תרמנו.

הספרייה הכי מודרנית שביקרנו בה הייתה ספריית בית מלון "קנה" על יד בירת קולומבו. שתי עמדות אינטרנט בספרייה לשימוש חופשי של אורחי המלון, וספרים בשלל השפות: אנגלית, גרמנית, פולנית, צרפתית, רוסית וכו'. תרומות של אורחי המלון. מגזינים. מאוד מסודר ונחמד בפנים.

עוד ספרייה אחת קטנה כמעט  שכחתי. במקדש שן הזהב שנחשב כאחד מפלאי העולם, אחד המקומות הקדושים ביותר בבודהיזם. המוני מבקרים. פסלים של בודהא. וחדר קטן עם כתבים וספרים  עתיקים מאוד בתוך הארונות. איש בתלבושת של נזיר בודהיסטי שומר על הכתבים.

מספיק ספריות בשביל טיול אחד. בשנה הבאה נמשיך במסעותינו ובביקורים בספריות נוספות.