מה לחנות בגדים ולבית כנסת?

       

     מאת אבישי אלבוים/מנהל ספריית הרמב”ם

בס"ד

     אני מנהל ספריה תורנית.  אם נסתכל על הקורא הממוצע שלי – הוא כזה המוגדר דתי, וזה טבעי כי הם אלו שמתעניינים בספרות תורנית.  אך אנחנו נותנים שירות לכולם ובשמחה.  כל זה הקדמה למה שאני רוצה לספר עליו.  נכנס אלי בחור כבן שלושים,  לא חובש כיפה ועם עגיל באוזן. ניכר שזה לו הפעם הראשונה כאן. בפיו סיפור מיוחד. הוא בעל חנות להלבשה ברחוב שינקין. כבר חמש שנים מאז ששכר את המקום ופתח את חנותו. ב"ה ההצלחה האירה לו פנים ומאז הספיק גם להתחתן ואף תינוקת נולדה להם. לדבריו, תמיד הרגיש שיש משהו מיוחד בחנות ואף קונים הפוקדים את חנותו מספרים לו על אוירה מיוחדת שהם חשים במקום. בהתחלה תלה זאת בעיצוב המיוחד שנתן לחנות אך לאורך שנים התחיל מנקר הספק בראשו, אולי יש כאן משהו אחר, מדוע החנות עושה לו טוב?

      לאחרונה שוחח עם המתווכת שהשכירה לו את החנות והוא שאל אותה מה היה כאן לפניו. התשובה שלה הייתה: בית כנסת. כעת הוא רוצה לקבל פרטים על הבית כנסת ובדעתו לייחד מקום בחנותו להצגת העבר המיוחד של המקום. לדעתו בית הכנסת, התפילות והקדושה שהיו שנים רבות שם משפיעים גם כיום על הבאים בשעריו.

      בדקנו בספר "אבוא ביתך" (מאת יעקב תלמי. תל אביב תשנ"א 1991), בספר תיאור קצרצר של  509 בתי כנסת בתל אביב יפו ומצאנו שם תמונה של בית הכנסת מבחוץ  (פריט מס' 260), ושמו "בית הכנסת דחסידי גרודז'ינסק". הבחור התרגש לזהות את החנות שלו בתמונה וביקש לדעת להיכן זזו המתפללים משם, אולי יוכל לקבל מהם תמונות  ומידע   נוסף.

      בררנו בעמותה לתיירות של עיריית תל אביב וכך יצרנו קשר עם חיים גליס, מדריך טיולים בעקבות אדמו"רים בתל אביב. כך הופנה הבחור לבית כנסת  סמוך של חסידי סקרנביץ'  להמשך החיפוש.

      נפרדנו בהבטחה להמשיך לשמור על קשר. לפני ימים אחדים קבלתי טלפון עצוב מאותו בחור. הוא קיבל הודעה שעליו לפנות את החנות תוך מספר שבועות. הבניין נמכר ומיועד להריסה ותחתיו יקום בניין רב קומות. פניותיו למחלקה לשימור מבנים בעירייה ולגורמים נוספים לא צלחו והוא חש שקצרה ידו מול כרישי הנדל"ן…

       סוף עצוב לסיפור יפה על רוח ומיסטיקה, על קשר לעבר שלנו ועל עוד חתיכת היסטוריה מקומית תל אביבית שכנראה ותאבד לעד.

מודעות פרסומת

בעיות ספרייה שכונתית

                מאת סנה פסקין, ספרנית  מסניף מגדל שלום.

עבודה בספרייה השכונתית דומה לעבודה של עובדים סוציאליים ופסיכולוגים בו זמנית. כשקורא בא באופן קבוע לספרייה במשך חצי שנה (אני לא מדברת על שנים רבות) ונפגש עם  אותו ספרן, היחסים ביניהם הופכים ליחסים יותר הדוקים ואישיים. זאת בגלל שהספרן מכיר לא רק את היסטוריה של הקורא עצמו, הספרן מכיר גם את ההיסטוריה של משפחתו, שמוביל לכך שהמרחק בין הספרן לקורא מתקצר. קוראים באים לספרייה לא רק לבחור ספרים, הם שמחים גם לספר מה קורה בחיים האישיים שלהם, הם מתגאים בהישגיהם, וכן משתפים את הספרן בצרות ובאכזבות שלהם. איך אפשר  אחרת? כי הספרייה בקיץ הופכת למעין קייטנה. לא פעם אפשר לשמוע: "אולי הילד שלי יכול לשבת עד שעת הסגירה של הספרייה?", "תתקשרי אלי כשאתם נועלים, אני אקפוץ לקחת אותו". או אם בעל מבקש ספר בישולים לאשתו כי הוא רוצה לראות אותה יותר במטבח. וקורא מבקש את הספר מחדר עיון שלא נותנים  אותו בהשאלה?

אני רוצה לשאול אתכם הספרנים? מי לא היה משאיל במקרה כזה את הספר מחדר עיון ? או שמוותר על כמה ימי קנס איחור בגלל שילד עשה "אירוע" בבית הספר ולאמא לא היה ראש להחזיר את הספרים בזמן? רציתי לכתוב: הנה הדילמה, אבל למעשה אין כאן שום דילמה: בעידן שלנו כשמשמעות הספר יורדת, ספרן הולך לקראת הקורא.

אבל מה לעשות כשיש המון עבודה ובא קורא שחייב לשפוך משהו מהלב? איך להעביר לו את המסר שהוא רק קורא? אפשר להפוך אותו למתנדב. זה אחד מהפיתרונות.

ספרייה שכונתית זה מרכז קהילתי . לפעמים זה בית חם עם ספרן חכם ויצירתי בלב הספרייה, לפעמים לא כל-כך. עדיף שיש תמיכה טכנולוגית. אבל העיקר שיהיו ספרים. והרבה ספרים חדשים. כי אני לא יודעת מה אומרת על כך הסטטיסטיקה אבל  אין ספרייה בישראל שבה אין תור לספרים החדשים.